דיני עשיית עושר ולא במשפט
עשיית עושר ולא במשפט (או בקיצור, עשיית עושר) מעוגנת בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, והיא מאגדת עילות תביעה משפטיות שאינן מצויות בגדרן של דינים אחרים כמו דיני נזיקין או דיני חוזים. מדובר אם כן, על ענף ביניים שבין דיני הקניין לדיני חיובים.
משמעות העילה של עשיית עושר ולא במשפט היא שאדם אחד מתעשר על חשבון אחר, בלי זכות לעשות זאת. למשל, עקב טעות חישוב.
העיקרון הוא הכללי מעוגן בסעיף 1 לחוק ולמעשה הוא מחייב את הצד המתעשר שלא כדין, להשיב את ההתעשרות בעליה החוקיים. ולצורך הוכחת קיומו של אותו עקרון, יש להוכיח 3 יסודות מצטברים:
התעשרות – כשמו כן הוא, גידול בנכסי המתעשר כולל אפשרות להתעשרות עתידית.
שלא כדין – הכוונה היא בניגוד לחוק, לפסיקה, לתקנות וכן הלאה.
על חשבון המזכה – התעשרות המזכה נמנעה ממנו. כלומר, אם אדם אחד התעשר אך לא על חשבון אדם אחר, אין צורך להשיב את אותה התעשרות.
הסעד העיקרי בדיני עשיית עושר ולא במשפט הוא סעד ההשבה אשר נחלק ל- 2:
השבה בעין – כאשר מדובר על נכס מוחשי וממשי כמו נכס מקרקעין, רכב וכד', יש להשיב את אותו הנכס.
השבה בשווי – כאשר ההתעשרות באה בצורה של הון מופשט, יש להשיב את השווי הכספי של ההון.
בשנת 1988 ניתן פס"ד אדרס הנחשב לפורץ דרך במשפט הישראלי ובדין הזר. פסה"ד קבע כי בנוסף לסעדי ההשבה הרגילים,, ניתן ליטול רווחי מפר חוזה שנוצרו עקב הפרת החוזה ולהעבירם לנפגע מכוח דיני עשיית עושר.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין המתמחה במשפט אזרחי