שפיטות
שפיטות היא למעשה סוגיה – האם נושא מסוים ראוי שיידון בבית המשפט? האם עניין מסוים נחשב לשפיט?
על אף סמכותם הרחבה של בתי המשפט לדון בהמון מקרים, לא כל מחלוקת נועדה להיפתר בבית המשפט והקביעה מה שפיט ומה לא היא שאלה שלעצמה שנויה במחלוקת.
בתחילת כהונתו של כבוד השופט מאיר שמגר כנשיא בית המשפט העליון בשנת 1975, החלה מגמה של הרחבת מתחם השפיטות של בג"צ בישראל והיא נמשכה גם בכהונתו של כבוד השופט אהרון ברק.
כאשר אהרון ברק כיהן כנשיא בית המשפט העליון, בג"ץ החיל את העיקרון כי "הכל שפיט" ונטל לעצמו סמכות לדון בעתירות שהוגשו בענייני מדיניות וביטחון, על אף שכאמור, נושאים אלו הם בסמכות הדרג המדיני.
למשל בבג"צ 910/86 יהודה רסלר נ' שר הביטחון כתב השופט ברק: " נקודת המוצא העיונית לבחינתה של השפיטות (או אי השפיטות) הנורמאטיבית היא התפיסה, כי המשפט הוא מערכת של איסורים והיתרים. כל פעולה היא מותרת או אסורה בעולם המשפט. אין פעולה, שהמשפט לא חל עליה."
לפיכך, בג"צ מאז ועד היום, מקבל ביקורת נוקבת מהממשלה על כך שהוא מנהיג "דיקטטורה שיפוטית" והוא נוטל לעצמו סמכות לדון בעניינים שהוא איננו רשאי לפסוק בו.
לאחר מינויו של פרופ' דניאל פרידמן לתפקיד שר המשפטים בשנת 2007, בציבור החל דיון נרחב על סוגיית השפיטות. ישנם הסוברים כי מתחם השפיטות לא צריך להיקבע על ידי בג"צ אלא על ידי הכנסת, משני סיבות עיקריות - מניעת "שיתוק" הממשלה עקב החשש לעמידה במבחן המשפטי והפחתת העומס על בג"צ.
מנגד, יש הסוברים כי צמצום מתחם השפיטות עלולה לגרום לפגיעה בזכויות אדם ככלל וזכויות המיעוטים בפרט. כמו כן, הדבר יביא לצבירת כוח אצל גורמים פוליטיים ולא יהיה מנגנון ביקורתי מאזן.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין המתמחה במשפט אזרחי