הלכת שוורץ
כאשר בית המשפט מרשיע אדם בביצוע עבירה, וגוזר עליו עונש מאסר, הכלל הוא כי עונש המאסר יחל באופן מיידי.
ואולם יחד עם זאת, סעיף 87 לחוק העונשין (התשל"ז – 1977) קובע כי בית המשפט, לאחר שקבע מועד לביצוע עונש, רשאי לדחות אותו למועד אחר. כמו כן, רשאי בית המשפט לדחות את ביצוע העונש אף פעם נוספת, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים. מדובר במצב שברוב המקרים מתרחש כאשר נאשם הגיש ערעור על הרשעתו או על גזר הדין שהוטל עליו, ומבקש את עיכוב ביצוע העונש עד להחלטה בערעור, שכביכול עשויה לשנות את העונש שנקבע.
בבית המשפט העליון עלתה השאלה מהם הקריטריונים שצריכים להביאם בחשבון, עת נמצאת על הפרק בקשה לעיכוב ביצוע של עונש מאסר. בערעור פלילי 111/99, המוכר בשמו "הלכת שוורץ", שרטט בית המשפט העליון רשימה של נסיבות ונתונים שיש לעמוד עליהם בטרם החלטה כאמור.
בין השיקולים האמורים מנויים חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהוטלה; עברו הפלילי של הנאשם; נסיבותיו האישיות; וטיב הערעור – כלומר האם הוגש על חומרת העונש בלבד או גם על ההרשעה עצמה.
ואולם נראה כי מרכז הכובד נוגע לשני שיקולים מרכזיים – בחינת סיכויי ההצלחה בערעור; והנזק היחסי שייגרם לצדדים ממתן או אי מתן צו עיכוב הביצוע או מהשבת המצב לקדמותו.
מכאן, ככל שסיכויי הערעור גדולים, כך תידרש ראיה פחותה יותר בדבר חוסר האפשרות להשיב את המצב לקדמותו ולהיפך. לצד זאת, יש לבחון עד כמה ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, במידה ויתקבל הערעור.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני.
