גזר דין
סעיף 193 לחוק סדר הדין הפלילי: "בתום הטענות לעניין העונש יגזור בית המשפט את דינו של הנאשם; בית המשפט יקרא את גזר הדין בפומבי, יחתום עליו ויסמנו בתאריך קריאתו".
למעשה, גזר הדין הוא החלטת בית משפט הקובעת את עונשו של נאשם לאחר שבהכרעת דין נקבעה אשמתו והוא הורשע.
כאשר בהכרעת הדין ישנה הרשעה, פותח התובע בטיעונים לחומרת העונש, ולאחריו טוען הנאשם, או בא כוחו, להקלה בעונש אשר יקל מחומרת הדין ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים, על בית המשפט לגזור עונשו של הנאשם.
ביום 10.7.12 נכנס לתוקף תיקון 113 לחוק העונשין בנוגע להבניית שיקול הדעת בענישה.
מטרת החוק הינה להבנות ולכוון את שיקול דעתו של בית המשפט בגזירת הדין ולהביא לכך שבתי המשפט יגזרו את הדין בהתאם לאותם עקרונות ולפי מדיניות עקבית ובכך להגביר את ערך השוויון. כל זאת, תוך הותרת שיקול הדעת בידי בית המשפט בקביעת העונש ושמירה על עיקרון הענישה האינדיבידואלית, בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ושל כל נאשם.
החוק מבנה את שיקול דעתו של השופט באמצעות יצירת הליך גזירת דין תלת- שלבי: בשלב הראשון, בית המשפט קובע מתחם עונשי הולם, לפי העיקרון המנחה בענישה – עקרון ההלימה. בשלב השני, בית המשפט נדרש לבחון אם יש מקום לסטות מן המתחם שקבע. סטייה לקוּלה מותרת רק מטעמים של שיקום, וסטייה לחומרה מותרת רק מטעמים של הגנה על שלום הציבור. אם מצא שאין מקום לסטות מן המתחם, בית המשפט נדרש לעבור לשלב השלישי ובו הוא מצווה לקבוע את העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם העונש ההולם, בהתבסס על שיקולי הרתעה אישית או כללית ועל מגוון שיקולים ונסיבות שאינם קשורים לביצוע העבירה ואשר אינם משליכים על חומרת העבירה הנדונה.
